בהיותנו
צעירים, חיינו בעולם של יציבות יחסית. כל דבר היינו בונים ומעריכים לפי הזמן שהדבר
היה יכול לאפשר לחיות לפי זה. לכן, כל חיינו היו ביציבות וגם ללא בהלה. אבל בזמן
של עכשיו, הלא כל חיינו ללא יציבות בכלל אלא רק בארעיות. הלא גם את הריהוט מחליפים
כל כמה שנים. לא מדובר כבר על ריהוט שיצא מכלל שימוש אלא בריהוט שזה עתה מתחילים
להרגיש את ההנאה ממנו וכבר מחליפים אותו
בגלל הצורך בדבר חדש.
וככה
בכל דבר חדש. גם במכונית אין כבר רצון להתרגל אליה, אלא רק להראות מה שיש
באפשרותנו לחדש את המכונית כל כמה זמן. בגלל האי יציבות של האדם בכלל ורק לא לפגר
אחרי המודה. והזקן מסתכל על כל זה וחושב האם זה מה שהוא משאיר אחריו? לא יציבות
ולא הרגל לחיים במסגרת הערכים שאנו היינו רגילים לחיות לפיהם. בזמננו, לעקור מדירה
היה כעין קריעת ים סוף, בגלל החיים שניהלנו.
הלא כל אחד שגר באיזה מקום משאיר במקום דבר מה מעצמו וכל דבר שבתוך הדירה
מזכיר לו באיזה אופן רכש הדבר וגם באיזה מאמץ זה היה. ועכשיו, הכל כל כך לא פרטי,
כה תלוש מכל דבר השייך לאדם כאילו הוא בא לכאן רק לזמן קצר ולא חשוב לו איך יבלה
את הזמן הקצר הזה. רק לא להיהפך לדבר קבוע. רק לא להיחשב לאדם של קביעות. ואנו
הזקנים צריכים להתרגל לחיים של ריצה אחרי האופנה ואחרי המודה? האם אנו בגמר
שנותינו יכולים גם להתחרות בצעירים בריצת האמוק שלהם? הלא אנו נשארנו רחוק מאד
במרוץ ואנו עוד חושבים כמו בזמנים של טרם המבול ורוצים להחזיר את השטף השוטף אותם
אחורנית ורוצים לראות את הילדים כמו שהיו לפני השיטפון ומחכים להם כאילו הם גם כן
מעוניינים לראות אותנו כמו שאנו רוצים לראות אותם ובסוף כשהם מגיעים כבר, רואים שאין
בינינו שפה משותפת. הם מדברים כבר בשפה שלנו היא לא מובנת כלל. שפת הכסף, שפת
התענוגות, שפת הנסיעות. ואנו מסתכלים על ילדינו וחושבים האם הילדים האלו הם באמת
ילדינו? אולי התחלפו במשך הזמן של התקופה בילדים אחרים? והשאלה היא מה מקומינו בכל
זה? הלא את ילדינו כבר הפסדנו וילדים
אחרים כבר לא נראה ומה ישאר אחרינו? כנראה שלזה לא נמצא תשובה ואנו, שכה דאגנו להם
בהיותם קטנים, אינם רוצים להכיר את אותם ההורים בהיותם זקנים. אנו מסתכלים בכאב
ובדאגה כנה – מה יהיה עם הדור הבא? שכה התרחקו מאיתנו במשך תקופה קצרה. האם הדור
שיבוא אחריהם גם כן יהיו כמו הדור שלנו? או אולי הם ירחיקו עוד יותר מאשר הדור
שלנו? מי יתן ונדע מה העתיד שיבוא. אנו כבר לא נוכל לשנות, אולי הדור הזה יראה
בסוף לאן מביאה הריצה הלא מבוקרת. אולי הם יעצרו את הריצה הזאת?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה