החיים בבית אבות

אחרי משברים רוחניים והתלבטויות רבות, באה ההחלטה שאין ברירה אלא להיכנס לבית אבות. או בגלל שאינם רוצים לחיות בין הילדים, או בגלל מצב משפחתי, או בגלל איזו הגבלה בתפקוד או בגלל סיבה אחרת – מצא לנכון להיכנס לבית אבות.

כידוע,  הביקוש להיכנס לבית האבות רב ואין לכל המבקש להיכנס מקום. לכן, מקבלים מה שרק מציעים ואינם מבררים איך המקום ישפיע על חייהם לעתיד.

אנו יכולים לפגוש אנשים שבחייהם היו אנשים מפורסמים, או שיש להם איזה תואר, או מנהל  בית ספר תיכוני, או סתם עסקן ציבורי  ונופלים פתאום לבית אבות ששם אין הבדל בין אנשים והם – בהיותם רגילים לחיות רק בין אנשים המתאימים להם, צריכים לעת זיקנתם, להתרגל לחיים לא לפי רמתם. אין להם אפילו למי לספר בעייתם, הם על פי רוב מסתגרים בנפשם וגם כלפי חוץ אינם מסוגלים לשוחח עם אנשים אחרים מכיוון שאינם יכולים לרדת מהרמה שהיו רגילים לה. זה כאילו הוזרקו "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא" והם גם נכנעים לכול. אינם מגיבים אפילו אם יעלבו בהם. הם כאילו מפחדים פן זה יהיה להם לרועץ. אולי ירצו לסלק אותם מהמקום ולא יודעים לאן ללכת מכאן. אינם רגילים לחיים כאלה. אבל בלית ברירה הם משלימים עם ההכרח ונשארים במקום. מובן שזה משפיע על יתר האנשים מכיוון שרמתם נודעה לאנשים ואל תשאלו איך, מפני שכל דבר נודע בסוף לאנשים בגלל הכלל "עוף השמיים מעבירים את הקול". והאנשים מתחילים לתהות על קנקנם – איך הם מתנהגים וכשרואים את הכנעתם בכל, גם יתר האנשים מתחילים להיכנע וזה מתבטא ברצון לעבור לשיטת הטיפ – הכוונה בנתינת כסף לעובדות בכדי שיקבלו יותר תשומת לב מאשר היתר. אבל ניכר אצל כולם הכניעה והפחד פן יגורשו מהמקום, בלי לדעת לאן ללכת. זה מתחיל מהכניסה לחדר האוכל, הכל מצטופפים על יד הדלת וכשפותחים את הדלת מתחילה הדחיקה והדחיפה להיכנס קודם. כאילו הרעב הוא ללא נשוא. וזה בגלל אי ההתחשבות באלה הבאים יותר מאוחר קצת ואינם מוצאים כבר מנת המרק וצריכים לפנות למטבח בגלל המרק. וזה לגמרי לא נעים בגלל השאילות: "מה, שוב אין לכם מרק?" כאילו אנו אוכלים לחם חסד. זה עוד יותר מדכא את האנשים ואין מי שיעז  להרים קול נגד התופעה הזאת בגלל הפחד פן...

אמנם ידוע שהעבודה עם זקנים היא מאד קשה. לזה נחוץ יותר מאשר הצורך בתשלום, צריך גם הבנה ורצון להבין את הזקנים ואמנם, ישנן כמה מהעובדות המרגישות כאבי הזקנים ורוצות לעזור לזקנים בגבול יכולתן. אבל האווירה הכללית היא מאד מדכאה.

יש עוד סוג של מתבודדים או מבודדים. הכוונה שאין להם מה להראות ואולי דבר מה קשור בעבר, הם מנסים לא להתבלט בגלל הפחד פן יוודע לאנשים מעברם. הם המנסים ליצור איזה קשר עם עוד בודדה או הפוך וככה נוצרים זוגות שאין רצון ליתר לחדור לפינתם  ואין מתערבים בעניינם וככה הם נצולים מהצורך להבליט עצמם לציבור. גם הם מאד מפחדים פן יצטרכו ללכת מהמקום. וזאת בגלל שתי סיבות: א.   בגלל הצורך לחפש קשר אחר וזה מאד קשה בגילינו.

ב.      המחסור במקומות בבתי האבות.

הסך הכל מהמצב הוא שהזקנים חיים בפחד ובהרגשה של אוכלי לחם חסד. למרות שהם משלמים תשלום מלא.

זאת היא זעקת הזקנים. אמנם זעקה אילמת, אבל אין מי שישמע הזעקה. אפילו אותם האנשים הרוצים בכל מרצם ורצונם לעזור אינם מוכנים לזעקת הזקנים. למה אינם מזמינים אחד מן הזקנים להרצות לפני העתידים לעבוד עם הזקנים ולהביע כאבם, מצוקתם, זעקתם? למה הכל  מתנהל מאחורי הגב של הזקנים בלי לשאול אותם מה כאבם? האם היותר צעירים מהם, למרות שהם מדופלמים, יכולים לדעת יותר טוב מאשר הזקנים?  אבל אנו כאילו קול קורא במדבר ואין שומע להם. וזה הכאב הכי גדול, בגלל הראיה שאנו כבר לא שווים כלום. אפילו לשאול אותנו מה כואב לנו כבר אין צורך. הלא יש אנשים מדופלמים שהם יודעים יותר טוב מהנשאל?

מקום הזקן בעידן התמורות המתהוות בעולם

בהיותנו צעירים, חיינו בעולם של יציבות יחסית. כל דבר היינו בונים ומעריכים לפי הזמן שהדבר היה יכול לאפשר לחיות לפי זה. לכן, כל חיינו היו ביציבות וגם ללא בהלה. אבל בזמן של עכשיו, הלא כל חיינו ללא יציבות בכלל אלא רק בארעיות. הלא גם את הריהוט מחליפים כל כמה שנים. לא מדובר כבר על ריהוט שיצא מכלל שימוש אלא בריהוט שזה עתה מתחילים להרגיש את ההנאה ממנו  וכבר מחליפים אותו בגלל הצורך בדבר חדש.

וככה בכל דבר חדש. גם במכונית אין כבר רצון להתרגל אליה, אלא רק להראות מה שיש באפשרותנו לחדש את המכונית כל כמה זמן. בגלל האי יציבות של האדם בכלל ורק לא לפגר אחרי המודה. והזקן מסתכל על כל זה וחושב האם זה מה שהוא משאיר אחריו? לא יציבות ולא הרגל לחיים במסגרת הערכים שאנו היינו רגילים לחיות לפיהם. בזמננו, לעקור מדירה היה כעין קריעת ים סוף, בגלל החיים שניהלנו.  הלא כל אחד שגר באיזה מקום משאיר במקום דבר מה מעצמו וכל דבר שבתוך הדירה מזכיר לו באיזה אופן רכש הדבר וגם באיזה מאמץ זה היה. ועכשיו, הכל כל כך לא פרטי, כה תלוש מכל דבר השייך לאדם כאילו הוא בא לכאן רק לזמן קצר ולא חשוב לו איך יבלה את הזמן הקצר הזה. רק לא להיהפך לדבר קבוע. רק לא להיחשב לאדם של קביעות. ואנו הזקנים צריכים להתרגל לחיים של ריצה אחרי האופנה ואחרי המודה? האם אנו בגמר שנותינו יכולים גם להתחרות בצעירים בריצת האמוק שלהם? הלא אנו נשארנו רחוק מאד במרוץ ואנו עוד חושבים כמו בזמנים של טרם המבול ורוצים להחזיר את השטף השוטף אותם אחורנית ורוצים לראות את הילדים כמו שהיו לפני השיטפון ומחכים להם כאילו הם גם כן מעוניינים לראות אותנו כמו שאנו רוצים לראות אותם ובסוף כשהם מגיעים כבר, רואים שאין בינינו שפה משותפת. הם מדברים כבר בשפה שלנו היא לא מובנת כלל. שפת הכסף, שפת התענוגות, שפת הנסיעות. ואנו מסתכלים על ילדינו וחושבים האם הילדים האלו הם באמת ילדינו? אולי התחלפו במשך הזמן של התקופה בילדים אחרים? והשאלה היא מה מקומינו בכל זה? הלא את ילדינו  כבר הפסדנו וילדים אחרים כבר לא נראה ומה ישאר אחרינו? כנראה שלזה לא נמצא תשובה ואנו, שכה דאגנו להם בהיותם קטנים, אינם רוצים להכיר את אותם ההורים בהיותם זקנים. אנו מסתכלים בכאב ובדאגה כנה – מה יהיה עם הדור הבא? שכה התרחקו מאיתנו במשך תקופה קצרה. האם הדור שיבוא אחריהם גם כן יהיו כמו הדור שלנו? או אולי הם ירחיקו עוד יותר מאשר הדור שלנו? מי יתן ונדע מה העתיד שיבוא. אנו כבר לא נוכל לשנות, אולי הדור הזה יראה בסוף לאן מביאה הריצה הלא מבוקרת. אולי הם יעצרו את הריצה הזאת?